שתי המילים ששינו את אותן כולם.
אילו הייתם אפשר לראות השירות ביום אחד רביעי, משנתו ראש השנה, הייתם מוצאים השירות בעזרת בגדים מנוסים פזורים בכל רחבי חלל השינה שלי. המשתמשים שברשותנו הייתה צריכה יותר לצאת לחגוג את אותה ראש השנה במעונו מלון במסגרת ארגון "הנני". ראש השנה קרה פעם צמוד להיות, על ידי זה שאנחנו מוצאים לנכון לארוז לשלושת הימים הבאים. כנראה משמש אינם נראה מורכב מידי, אולם שאנחנו מדברים במשפחה שמנסה לצאת מתקופת, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. ניסיתי לדעת כל מה שנצטרך.
"כולם לרכז את התיקים של העסק באוויר שלי!" קראתי. "אני רצה באזור התחתון לנהל בערך כמה אלמנטים ברחבי המטבח. רק את כך תיקחו בבקשה את אותו הקולבים בשיתוף החליפות וגם החפצים התלויים בעזרת מהמחיר הריאלי המזוודות למכונית. אתם צריכים לצאת יחד עם 15 דקות."
שמעתי טפיפות רגליים ממהרות לארץ ולשם אודות המשטח מעליי.
נהדר, חשבתי, זה מקשיבים עבורנו.
ואז שמעתי קולות חבטה שהיא תיק פלילי שנגרר במורד המדרגות.
"וואו, יתכן ו אכן נצליח להגיע בזול לפני הזמן!"
המכונית הייתה עמוסה בשאר אזורי הכלים של החברה. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו בתוך היישוב. הכבישים היוו עמוסים, נוני לסוף דבר עצרנו בתוספת ל בית המלון. יצאתי במהירות מהמכונית בשביל להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, בעוד בעלי מחנה את אותם כלי הרכב. הנער השליח מיהר פנימה יחד עם המטען.
סוף כל סיום יכולתי לנשום בהקלה. איננו פסול, חשבתי. עליכם לכל המעוניין למעשה לא ממש זמן רב לפני ראש השנה כדי לבצע בהתפשרות על נפש ולערוך ארגון במחשבותיי. איכות החיים טס ונותרו אך 40 דקות להדלקת נרות. ילדים שלי החלה כדי להתארגן. יכולתם לקבל רק את נהמת מייבשי השיער ואת הדלתות נפתות ונסגרות.
סקרתי רק את החדר סביבי וניסיתי לחפש איפה הניחו את אותו התיק שלי, נוני אינה ראיתי את החפץ בשום אתר. בדקתי מתחת למטות, באותו מקום, באמבטיה... אולם לא עכשיו בשום אתר.
יצאתי לפרוזדור. כנראה שכחו את השיער שם? אינו, אין כלום.
מיהרתי אליהם צעירים והפכתי את לגמרי. מרב כל תיק.
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח לתוך הבטן. רצתי שוב ושוב לחדר.
"כולם לשים לב!" קראתי. "אני איננו מוצאת רק את המזוודה שלי בשום מקום שראוי. מישהו יכול היכן הנוכחית נמצאת?"
מקבלי הפרחים החלו לסרוק אחר חלל הבית, מהווים הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. אולם אינן נמצא שום דבר, ממש כמוני. אוי שלא. זה לא נראה נכונה.
"באיזה סוג נודעה המזוודה שלך?"
"גם בגדי החג שלך היוו בתוך, אמא?"
נשמתי עמוק. "מישהו זוכר שהוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?" איך שקיבלתי בתגובה היו מבטים חלולים.
"מישהו זוכר אשר הוא העלה רק את התיק הכחול שלי על הרכב?"
דממה.
"טוב, אני בהחלט לקחתי רק את החליפות ואת הקופסאות", טען מי צעירים.
"ואני הייתי מסוגלת לרכוש את אותם המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב".
אנשים התחיל לכתוב לנו את אותו מה זה באמת לקח – הרוב חוץ מהמזוודה שלי.
התחלתי להבין כעס. בשביל מה אנחנו זוכרים את הדברים שאליהם ואת שלי מותירים מאחור? הדבר אני בהחלט אעשה בשלושת הימים הבאים? נקרא ממש לא בסדר!
כמה עולה ספר תורה צצה בראשי המצאה אטרקטיבית ששינתה מאוד את כל הפרספקטיבה שלי. גרידא לאותו רגע, אלא גם לדרך אותה אני בהחלט שם לב את הדברים בזמן האחרון.
זה הסביבה שאני אקח אחריות ובלתי אאשים אחרים כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. באמת, ביקשתי מכולן ליטול את אותו התיק שלי, ובאמת היווה נפלא או אולי אלו היו יעשו זאת. אולם השורה התחתונה היא שהדבר התיק שלי! הייתי אני צריכה יותר להבטיח ולוודא שהמזוודה שלי הינו מגיעה למכונית. אני בהחלט אחראית לגבי החלקים שלי. זו השורה התחתונה.
ראוי, טוב שחשוב האדם שיעזור, אולם לסיכום פסוקו של עניין האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. לא מומלץ לכולם אשת להאשים חוץ מאת ביתית.
כולם הסתכלו עליי, תוהים הדבר הייתי בכלל. יכולתי לראות מקרוב שהם חושבים נורא.
"תשמעו", אמרתי. "אלה החפצים שלי! זאת אינן אשמתו של אשת ואני ממש לא מאשימה אשת. שימש כיפי או גם מישהו נקרא משתלם אחר התיק שלי למכונית, נוני באמת הינו היה התפקיד שלי לבדוק או שמא הוא למעשה במכונית. וחוץ מזה, עד מאוד דאז באופן מסוים ראש השנה. דבר הייתי צריכה להיכשל באופן מיידי בניסיון ההתחלתי שלי השנה?"
נ.בתוך. במידה ואתם שואלים אחר עצמכם מהם עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:
יחד עם הציע לכל המעוניין להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, לבדוק ממה לבדוק בדירה את אותה המזוודה שלי ולשלוח לנו שבו במונית, בשיתוף נהג שלא יהודי. בתחילת התנגדתי. איך אני בהחלט עלולה להטריד מישהי עבור הדלקת נרות? נוני בעזרת עודד אותי, באופן מיוחד, להוציא. וחברתי היקרה, שמבקשת לשמור לגבי אלמוניותה, פתחה רק את השנה בידה במצווה מיוחדת במינה.